המהפכה הדיגיטלית במערכת החינוך היא תהליך איטי ומורכב הסובל מעיכובים רבים. ישנו קושי ניכר לחבר בתי ספר לפס רחב ברשת האינטרנט עקב מחסור במשאבים ובתקציבים, ועל כן בתי ספר רבים לא יכולים להשתמש בספרי לימוד שהועלו לאינטרנט.
בנוסף ישנו קושי כלכלי להורים לממן רכישת מחשבים ניידים ועל כן רשויות מקומיות או משרד החינוך נמנעים מלחייב את מרבית ההורים ברכישת מחשב, ומרבית הפרויקטים הקיימים נסמכים על תרומות. לצד קשיים אלה קיימת התנגדות קשה מצד המוציאים לאור לאפשר העלאה של כל ספר לימוד לאינטרנט בשל פגיעה בזכויות יוצרים. ( מתוך הצעת חוק של חברת הכנסת עינת וילף)
לאחרונה עולים הרבה קולות בנוגע להפוך את ספרי הלימודים לדגיטאליים. בטענה שזה יעזור בתקשוב המערכת, ויוריד את הנטל הכללי על ההורים כי הספרים הדיגיטאליים יהיו יותר זולים מאחר ואין עלויות הדפסה והפצה.
נשאלת השאלה האם אנחנו באמת רוצים להפוך את כל המערכת למתוקשבת? האם אנחנו רוצים שהתלמידים יעשו הכל בנגיעת אצבע? האם אנחנו לא מפספסים משהו באמצע?
לא מספיק שהילדים מבלים את רוב זמנם ברשתות החברתיות, והמרקם החברתי הולך ונעלם?
האם ספרים דיגיטאליים יפגעו ביכולת המוטורית של התלמידים? האם ילד "דיגיטאלי" יכול להפוך לנגר, צייר או לפסל?
אנו בפני צומת מאוד חשוב, וצריך לעשות את כל השיקולים, ברמת רווח מול הפסד, ולהחליט האם צריך להפוך את כל הספרים לדיגיטאליים, אולי חלק מהם? או אולי להסתפק בשיעורים ומטלות מתוקשבות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה