במאמר של סוזן מל מודגש ההתייחסות של בית הספר לילד, ישנו דגש ברור על צרכיו של הלומד, שיטת הלימוד הייתה בהשראת הסביבה הקרובה והטבעית של הילדים. ההתקדמות של התלמידים הינה בקצב שונה ולפי יכולת האישית של כל תלמיד, אך הייתה חלוקה ברורה של שלוש שכבות גיל.
בית הספר מהווה תחלופה למי שחיפש בית ספר שהלמידה בו אינה למידה מסורתית, אומנים וסופרים שמחו לשלוח את ילדיהם לבית הספר, אך היו גם עוד אנשים שהיו מרוצים מאיך שהבית ספר מתנהל.
החזון של פארט, המבוסס על התיאוריה של ג'ון דיואי, שלפי תיאוריה זו הילד צריך ללמוד, לחוות ולהתנסות.
אני מאוד מסכים עם הגישה הזו, אני חושב שבלמידה המסורתית פעמים רבים אנו מדברים עולם אחר שהוא לא עולמם של הילדים וזה מה שגורם להיות מתוסכלים.
לפי דעתי למידה בסביבה שהיא הסביבה הטבעית והקרובה לילדים יכול לטפח תלמידים יותר פעילים ובוגרים יותר יעילים לחברה.
אני נוטה לא להסכים איתה על דרך התייחסותה לצוות החינוכי בבית ספר שלה לפי שיטת הלימוד הזאת , מה גם שבחרה בחוסר סבלנות והרגשה שהם לא שותפים מלאים לתהליך הלימודי המשותף .
לדעתי שילוב של בית ספר דמוקרטי ובית ספר מסורתי במינון הנכון יכול להיות מאוד יעיל וייתן תפוקה מקסימלית, במיוחד אחרי שנקבע כללים ברורים למה מותר ומה אסור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה